סרט מעקב אחר האמן צבי לחמן

"הכינוס הזה הוא חתיכת כינוס...אני חושב על פנתאון. ..האולם כולו...הופך לאיזשהו מקדש שמזכיר לי את לוקסור במצרים...וככל שתמשיך המקדש הוא רב-תרבותי כי הוא גם הלניסטי...בסוף הדרך תגיע למקדש החרב היהודי" (גדעון עפרת).

פדיון האב, התערוכה שהוצגה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן, הוא מחווה לאביו של האמן שנפטר באביב 1999. התערוכה המכילה פסלים שמשלבים בין מיתוס העקדה, מוטיבים מהפייטה הנוצרית ומאמנויות קדומות עם דימויים של זיכרון חי, מחדדת שאלות של שיוך וזהות הן מכיוון אישי והן מכיוון אמנותי ותרבותי.

המצלמה עקבה אחרי עבודתו של לחמן כשנתיים, במהלכן תיעדתי את האמן בבית היציקה, בסטודיו ובתערוכות. לוויתי אותו כשהקים את הפסל "עקידה" לזכרו של רס"ן צחי בנטוב שנפל בפעולת השייטת בלבנון וכשרשם את אביו לפני מותו. כן תיעדתי את הצבת פסלו "לוחמת נחה" בארנסבורג, טירה עתיקה בגרמניה.

על-ידי הצילום התוודעתי לשכבתיות המופלאה שמייחדת את עבודתו: שכבתיות במרקם החומרי, בשלבי העשייה והעיבוד, בתזמור צורות מופשטות, בדו-שיח עם מסורות אמנותיות, ובדימוי האנושי עצמו. לחמן מעצב אדם שעבר זעזועים נפשיים, גיאולוגיים, תרבותיים: אדם שאנושיותו שרדה את כל תהליכי ההיתוך הללו. ככל שהצופה מתקשה לאתר את גבולותיו של הייצוג בקווי מתאר מוגדרים של צורה וגוף, הוא קולט את הדימוי האנושי כמבט התובע ממנו שאלה לגבי קיומו וגבולותיו שלו.

הנוכחות הפיסולית מקבלת מימד של אירוע בחלל. המצלמה קורעת פתח להתהוות שרוחשת
מאחורי הפסל המוגמר, החל בעבודה בחומר, בתהליך היציקה התעשייתי, בהקמת הפסל, וכלה בהידברות בינו לבין הצופים.
הסרט צולם בשנים 1999-1998 והוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים, 2000, בו הוא זכה בציון לשבח בתחרות הבינלאומית בקטגוריית "החוויה היהודית".